חרדה רפואית (Medical Anxiety) מתאפיינת בדריכות פיזיולוגית מוקדמת עוד לפני תחילת הטיפול.

היא כוללת עלייה בדופק, מתח שרירי, קשב מוגבר לאיום ונטייה לציפייה שלילית לתחושת כאב.

​

מחקרים מראים כי שלב ההמתנה לפני פרוצדורה הוא שלב קריטי בו מתעצבת תגובת הסטרס.

התערבות בשלב זה עשויה להשפיע על עוצמת החוויה הכוללת של המטופל.

 

על אילו עקרונות נשען ויסות חרדה טרום-טיפולית?

​

1. תחושת תחימה (Containment)

סביבה תחומה וברורה מפחיתה אי-ודאות.

הפחתת אי-ודאות היא אחד הגורמים המרכזיים בהפחתת חרדה רפואית.

​

2. הפחתת עומס גירויים

עומס סנסורי משתנה מגביר פעילות סימפתטית.

סביבה יציבה, צפויה ואחידה מפחיתה דריכות פיזיולוגית.

​

3. ויסות שאינו קוגניטיבי

במצב חרדה, עיבוד מילולי פחות יעיל.

וויסות דרך חוויה סנסורית-תפיסתית עשוי להיות ישיר ומהיר יותר.

הגישה הזו נשענת על מספר מחקרים:

-חרדת ציפייה (anticipatory anxiety) -חרדה המתעוררת לפני אירוע מאיים צפוי. היא מתרחשת כתוצאה מהציפייה לסיטואציה ולא מהאירוע עצמו.

בהקשר הרפואי- שלב ההמתנה לפני הטיפול הוא השלב שבו חרדת הציפייה מתפתחת ומתחזקת. 

-מודלים של ציפיית כאב (pain expectancy models)-מודלי המחקר הללו מראים כי עצם הציפייה לכאב, משפיעה על האופן שבו כאב נחווה בפועל.

-השפעת מיקוד הקשב על עיבוד איום (attentional modulation of threat)- מחקרי קשב מראים כי מיקוד הקשב קובע את עוצמת עיבוד האיום העצבי. קשב ממוקד לאיום- מגביר דריכות , ואילו הסטת קשב מבוקרת מפחיתה אותה.

​